פסק דין משלים בתיק ת"א 537-04

רקע כללי בתמצית

1.         ביום 14.4.08 ניתן על ידי פסק דין בתובענה שהגישה התובעת. בפסק הדין הוריתי, בין היתר, כי הנתבעים ישלמו לתובעת ביחד ולחוד דמי שימוש בסכומים אשר פורטו בסעיף 28 לפסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה.

            כמו כן הודגש, כי צו המניעה אשר ניתן על ידי עוד ביום 26.1.05 כנגד הנתבעים במסגרת פסק הדין החלקי שניתן באותו יום מהווה אף הוא חלק מפסק הדין.

2.         הנתבעים הגישו ערעור על פסק הדין (ע"א 1119/08). ערכאת הערעור בפסק דינה מיום 23.12.09 מצאה, כי יש מקום להחזיר את התיק לשם השלמה והנמקה נוספת של פסק הדין. בית המשפט של ערעור מצא טעם בטרוניית המערערים (הנתבעים כאן) כי מותב זה נמנע מלדון ולהכריע בטענה לפיה נסיבות החזקת המערערים במגרש ועשיית השימוש בו על רקע היעדר כל מעש ומחאה מצד התובעת (כאן) יצרו סיטואציה של מניעות, השתק, מצג של הסכמה מכללה או אף מעמד של בר רשות מכוח אותו מצג בהשתק, בין ביחס לכל התקופה נשוא התביעה ובין ביחס הימנה.

            בית משפט של ערעור סבר, כי להכרעה בה נטען לעיל יכול שתהיה השלכה על תוצאת ההליך בין במישור עצם התגבשות עילת תביעה במועד הנידון ובין במישור אורך התקופה לחיוב בדמי שימוש או אף בהקשר לגובהם הראוי (שם, עמ' 3 באמצע).

3.         בהמשך להחלטת בית משפט של ערעור התקיים ביום 27.6.10 דיון בפניי. בהחלטתי מאותו יום לא מצאתי לאפשר לנתבעים 2,3 הגשת תצהירי עדות ראשית בקשר ליריבות התובעת עמם - דבר שלא עלה מפסק דינה של ערכאת הערעור. הוריתי על הגשת סיכומים בכתב אשר הוגשו, למרבה הצער, במועד מאוחר וזאת נוכח נסיבות אישיות של ב"כ הנתבעים.

4.         בדיון שהתקיים ביום 26.1.05, נוכח הסכמת הצדדים והמלצת בית המשפט ניתן צו לסילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין וניתן צו מניעה האוסר עליהם לעשות שימוש במגרש, לאחסן בו מטלטלין כלשהם או להיכנס אליו.

  ראיות שעמדו בפני בית המשפט טרם מתן פסק הדין הראשון

5.         התובעת טענה בכתב התביעה, כי היא בעלת המקרקעין המצויים באזור התעשייה בדימונה, מגרש - מגרש המהווה שטח פתוח שאין עליו מבנים אך מוקף גדר ובחלקו קיר שנבנה על ידי התובעת. לטענת התובעת, בתאריך בלתי ידוע לה פלשו הנתבעים למקרקעין ותפסו בהם חזקה וניהלו בהם עסק למכירת חומרי בנין. עוד טענה הנתבעת, כי משנתגלה לה דבר הפלישה כתוצאה מביקור נציגה במקום בחודש אוגוסט 2003 פנתה היא אל הנתבעים בדרישה דחופה, כי אלו יסלקו ידם מן המקרקעין (ר' נספחים ב/1 וב/2 לכ"ת). הנתבעת מציינת כי במענה למכתביה אלו נתקבלה תשובת ב"כ הנתבעים מיום 17.11.03 לפיה הנתבעים לא פלשו מעולם למקרקעין אלא הנתבעת מס' 1 "עשתה כמיטב יכולתה לשמור על המקרקעין נשוא פניה זו ולו רק בשל הרצון שלה שלא יפלשו תושבים מקומיים למקרקעין העזובים שנזנחו במשך 18 שנה ויגרמו עקב כך למפגעים בטיחותיים וסביבתיים למקרקעין הסמוכים שבבעלות אסור חומרי בנין."

6.         הנתבעים בכתב הגנתם הכחישו את הנטען בכתב התביעה וציינו, בין היתר, כי הנתבע אינו עושה כל שימוש במקרקעין הצמודים לעסקו ולא פלש למקרקעין אלו. לדברי הנתבעים הם לא עשו שימוש או הפיקו רווח ולא השיגו גבול במקרקעין נשוא התביעה ואף לא החזיקו בהם ולא פלשו אליהם. עוד טענו הנתבעים, כי התובעת אשר במשך 25 שנים לא פנתה ולו פעם אחת אליהם באשר למקרקעין נוהגת שלא בתום לב בהגישה את כתב התביעה תוך ניצול היותה חברה מבוססת אשר מנצלת זכותה במקרקעין לרעה. לטענת הנתבעים, התובעת יצרה מצג שווא כלפי הסובבים בכך שהפקירה את המקרקעין וגרמה לבעלי המלאכה הסמוכים לחשוב שהמקרקעין פנויים ואינם שייכים לאיש (ר' גם סע' 11 ו- 14 לכ"ה).

7.         מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של מר סולומון אסור מיום 29.10.06. בתצהיר זה אשר לאיכותו, טיבו וטבעו אתייחס בהמשך נטען בין היתר, כי המצהיר הינו בעל זכויות במקרקעין הסמוכים למעלה מ- 30 שנה, לדבריו התובעת מעולם לא פנתה אליו ולו פעם אחת בדבר המקרקעין נשוא כתב התביעה. לדבריו, התובעת הזניחה את המקרקעין ויצרה מצג שווא כלפי הסובבים וגרמה לבעלי מלאכה סמוכים לחשוב, כי המקרקעין פנויים ואינם שייכים לאיש.

8.         בדיון שהתקיים ביום 27.11.07 נחקר המצהיר מטעם הנתבעים על תצהירו מיום 29.10.06. המצהיר ציין, כי הוא אינו יודע לקרוא עברית כהלכה ואישר, כי הוא אינו יודע מה כתוב בתצהיר. (עמ' 11 שו' 28-34) (ר' גם תשובותיו בעמ' 12 שו' 6-13). לשאלת בית משפט, איך חתם על התצהיר מבלי שקרא מה כתוב בו, השיב המצהיר "אני מאמין לעורך הדין שלי. העורך דין אמר לי לחתום אז חתמתי, הוא הקריא לי את זה לפני שחתמתי." (עמ' 12       שו' 1-3). בהמשך הפרוטוקול נרשם, כי לאור המלצת בית המשפט חדל ב"כ התובעת לחקור את המצהיר בקו חקירה זה ולשאול אותו באשר להבנתו את אשר אמור בתצהיר (עמ' 12 שו' 15-17).

9.         בהמשך לאמור בסע' 16 לפסק  הדין קבעתי בסעיף 17 שבו, כי התרשמתי במהלך הדיון כי הנתבע אינו מודע כלל לאמור בתצהירו, לא מבין את הדברים וספק בעיני אם הוא חתם על התצהיר לאחר שהדברים הוקראו לו והוא הבין את משמעותם. בנסיבות אלו, מבחינה מעשית, כך נכתב בפסק הדין ניתן לומר כי לא עמד בפני בית המשפט תצהיר כדין מטעם הנתבעים.

10.        לאור האמור לעיל ונוכח דבריה המפורשים של ערכאת הערעור' אין בכוונתי להיכנס ולדון בשאלות בדבר חבותם של נתבעים 2 ו- 3 וכן באשר לאופן Eביעת הפיצוי על ידי בפסק הדין וזאת בהתבסס על חוות דעתו של המומחה המוסכם מטעם בית המשפט.

11.        בסופו של יום, השאלה העומדת בפניי כפי שהוגדרה על ידי ערכאת הערעור מתמקדת בשאלה האם החזקת הנתבעים במגרש והשימוש בו על רקע היעדר כל תגובה מצד התובעת יצרו סיטואציה של מניעות, מצג או אף מעמד של בר רשות ביחס לתקופה כולה או חלקה באופן אשר יצדיק הפחתת הפיצוי(דמי השימוש)  כולו או חלקו.

דיון והכרעה

12.        המצהיר מטעם התובעת מר דורון פרידלר בעדותו מיום 27.11.07 ציין, בין היתר, כי התובעת פנתה לנתבעים כמה פעמים לאורך השנים. הוא נשאל האם נעשתה פניה לנתבעים לפני הפניה הרשמית משנת 2003 והשיב "מאז 2003 פניתי כמה וכמה פעמים ונפגשתי כמה פעמים, כשבדקתי אחורה מאחר וגם לא עסקתי בנושא המקרקעין באותה תקופה, ואם אני זוכר התחלתי בשנת 2001 או 2002 לעסוק בנושא המקרקעין בחברה כששאלתי נאמר לי על ידי משה קמפינסקי שהיה מי שהתעסק בריכוז האדמיניסטרציה שהוא פנה פעם או פעמיים וזאת בעקבות תיקים שהוכנו כשנה לפני, תיקים שהחברה הכינה אצל חברה חיצונית - איזבוצקי, ואיזבוצקי גילה כי הוא הכין תיקים על כלל נכסי החברה ואז הוא כבר הודיע אז שיש פולש במגרש." 

            בהמשך עדותו ציין העד, כי תשובתו בשאלון "פעמים רבות" היתה למועדים החל מאוגוסט 2003 אך "זה לא מתייחס וסותר את דבריי באשר לתקופה שקדמה לאוגוסט 2003 כפי שהעדתי קודם. אני יודע על שני אנשים בוודאות כמו שאמרתי קודם שידעו על הפלישה הזאת והם משה קמפינסקי ואיזבוצקי.

ש.        בשיחות שלך איתם שאלת אותם ממתי הם יודעים על הפולש